כמעט המקור היחיד למידע על ליטמן הוא זיכרונותיו של אלכסנדר פצ’רסקי. “יצרנית רהיטים מוורשה, קומוניסט, שהתה מספר שנים בבתי כלא בפולנים. לאחר שתקפה גרמניה הנאצית את פולין בשנת 1939 הוא עבר למינסק. הוא היה קצר, רזה, עם עיניים עמוקות. היה לו מוח חד ונייד ואנרגיה פנימית מדהימה. הייתה לו גישה נהדרת והוא יכול היה להשפיע עליהם במילה שלו. בתקופות קשות אנשים פנו אליו לקבלת ייעוץ. “” כשהגרמנים תקפו את ברית המועצות, אשתו וילדיו היו במינסק. הם לא הספיקו להתפנות ומתו בגטו “(פריצת דרך אלמוות, עמ ’39-40, 53-54). עם א ‘פצ’רסקי במחנה העבודה מינסק שבמרכז הרחב, ושניהם היו חלק מקבוצה מחתרתית. ב- 18 בספטמבר 1943, יחד עם א. פצ’רסקי וכמה משתתפים עתידיים נוספים במרד המחנה, הוא גורש לסוביבור (הגיע לשם ב- 23 בספטמבר.) במחנה עבד בנגריה, היה “מחבר משותף” של תוכנית ההתקוממות, חבר וועדת הכנת המרד, מתווך בין א ‘פצ’רסקי שלא דיבר. יידיש ואסירים אחרים. 14 באוקטובר מילא תפקיד חשוב בתיאום פעולותיהם של המשתתפים בהתקוממות ובהשמדת האס אס. לדברי אלכסנדר שובוב, שהועבר על ידי א. פצ’רסקי, במהלך הבריחה “הוא נפצע קשה לפני שהגיע ליער, הוא צעד כשלוש קילומטרים, אבל אז התיש ולא יכול היה עוד לעמוד על רגליו. הוא ביקש לירות בו. יהודי פולין אמרו שהם יקחו על עצמם לא ישאירו את הפצועים <…> למראם, שלומימה (מה שמכונה א ‘פצ’רסקי) לא צפוי לשרוד עד הבוקר. “” איזו מרירות, איזה כאב! <…> על מה לא דיברנו בלילה, שוכב ליד הדרגש. מוחו הצלול, הרוגע, האומץ, המסירות תמכו בי בזמנים קשים. הכנו את ההתקוממות יחד. התייעץ איתו על כל דבר קטן, ועל עניינים חשובים. די הספיק לייטמן להנהן בראשו, כפי שהאמנתי: לא יכול היה להיות אחרת “, א ‘פצ’רסקי מסכם את הפרק הזה (פריצת דרך אלמוות, עמ’ 103-104). הוריו של לייטמן ושתי אחיותיו ככל הנראה נפטרו במהלך השואה ב ורשה, לאחר המלחמה גר אחיו במוסקבה (בינואר 1946 קיבל א ‘פצ’רסקי מכתב), שתי אחיות נוספות – בוורוצלב (פולין).