ליכטמן עדה (לבית פישר)
ילידת 1915.
נולדה בעיר יארוסלב בפולין.
במשפחתה היו 7 ילדים
הוריה משה ודבורה נספו וכך כל אחיה ואחיותיה למעט אח אחד אהרון פישר, שהיה בצבא הפולני, וניצל עלה לישראל מפולין ב-1971 ונפטר ב-1976.
הייתה חניכה בתנועת הנוער “עקיבא”.
למדה בסמינר בקראקוב.
נישאה לפני המלחמה ובעלה נהרג אחרי 11 חודשי נישואין.
ב-1939 הועברה לעיירה בויאנקה ומשם נשלחה למחנה ההשמדה סוביבור.
בסוביבור הכירה את יצחק ליכטמן מי שיהיה לימים .” לבעלה השני.
בסוביבור עבדה בין היתר ככובסת, ובמחסני הבגדים כתבה מכתבים בגרמנית עבור הגרמנים ששלחו למשפחותיהם. ואף “הפעילה” “בית חרושת לבובות” במחנה – יצרה בובות שהגרמנים שלחו לבנותיהם בגרמניה.
השתתפה במרד במחנה סוביבור ב-1943
הצליחה לברוח ליערות ולהינצל.
הצטרפה לפרטיזנים.
לאחר המלחמה ב-1945 גרה עם בעלה בלודז’ בפולין.
בתחילת 1950 – עלתה לישראל.
התגוררה בחולון עם בעלה ובתה.
ב-28.4.1961 העידה במשפט אייכמן.
עדות רחבה שלה מופיעה בסרטו של קלוד לנדסמן “ארבע אחיות” (שהוקרן ב-Arte ב-1918).
משך שנים ריכזה בביתה בחולון יחד עם בעלה יצחק ליכטמן את קבוצת הניצולים של המחנה. ואף הרצתה בבתי ספר ובגני ילדים על השואה ועל סוביבור.

קטעים מתוך עדותה של עדה ליכטמן על הגעתה למחנה ועל החיים בו:
“שריקה צורמת בוקעת מן הקטר. הרכבת נעצרה לפתע. אנו מתעכבים זמן מה ושוב זז הקרון. הדלתות נפתחות. האור מסנוור אותנו. אני קוראת את הכתוב על השלט: “אס-אס זונדרקומנדו סוביבור”. לפנינו קצינים וחיילים, על כתפיהם או בידיהם מקלעים דרוכים לירייה. אני מבחינה בכלב סנט-ברנרד גדול. “הי, את שם” צועק אחד הקצינים בהצביעו עלי, “מה המקצוע שלך?” – “גננת מדופלמת”. כל החבורה פורצת בצחוק. “בסדר את תוכלי לכבס בשבילנו”. הם מורים לי ולעוד שתי צעירות, בלה סובול ושרקה כץ, לצאת מן השורה. מוליכים אותנו אל המחנה פנימה ומכניסים לצריף קטן. פזורים בו בערבוביה בגדים ופרוסות לחם עבשות. מי היו שוכני הצריף לפנינו והיכן הם עתה ? מן הטרנספורט מהרוביישוב שמנה שמונת אלפים נפש נשארו בסוביבור שלוש נשים. מכל היתר לא נותרו אלא ערמת בגדים ונעליים. משלוש אלה נותרתי בחיים אני לבדי.”
• “הלילה הראשון במחנה חלום בלהות. צעקות פולחות את האוויר ומושכות אותי מעל מיטת הלוחות שלי. אני רצה על הדלת ופותחת אותה קצת. צליפת שוט בפני… בתי השימוש נמצאים ליד הצריף והצחנה ממלאה את חללו. המגורשים שזה עתה הגיעו מתים מצמא, מתחננים למים.”
(מתוך עדויות שנגבו ותועדו ב”משואה”)
וקטע עדות נוסף:
• יום אחד, בחודשי החורף האחרונים של שנת 1943, החלו הגרמנים מתרגשים ומתרוצצים כעכברים מסוממים. במחנה פשטה שמועה שהרייכספירר היינריך הימלר, בכבודו ובעצמו, עתיד לערוך ביקור בסוביבור. מול המחסן הצטברו גרוטאות מסוגים שונים: עגלות ילדים ישנות, כלי מטבח שבורים, תרמוסים וכיו”ב. כל אלה נעלמו והמקום נוקה בקדחתנות. לאחר מכן הביאו לכאן כמה משאיות עמוסות חול ופרקו אותן, החול הוחלק ומעליו הונחו לוחות עץ ארוכים שנועדו לשמש שדה תעופה מאולתר למטוסו הפרטי של הרייכספירר.
ביום שקדם לביקור הובאה למחנה קבוצה של צעירות וצעירים שנבחרו מתוך אחד הטרנספורטים. את כל באי המחנה סגרו הגרמנים בצריפים מאחורי מנעול ובריח. מפקד המחנה וקציני הס”ס נימאן ואגנר ואחרים קיבלו את פני האורח הדגול ופמלייתו וערכו עמו סיור בלאגרים 1 ו-2. לאחר מכן פנו ללאגר מס’ 3. הכלואים הצעירים הצטוו להתגלח ולאחר מכן הוליכו אותם אל לאגר מס’ 3 אל תאי הגז. הימלר ואנשי פמלייתו עקבו מקרוב אחר ההמתה ושריפת גוויות המומתים לאפר. דברים אלה נודעו לנו מחיל המשמר האוקראיני.” (
עמ’ 50 ספרה של מרים נוביץ’, סוביבור, מחנה האבדון והמרד, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל”ט